<h1>צרור הכסף הארוך, דרך ב' שער י"ג</h1>
<h2>דף סט.</h2>
והנותן מעות ליקח חטין ולא לקח אין לו עליו אלא תרעומת.
ירושלמי [פ"ה ה"ג] והביאו רי"ף ז"ל בפרק איזהו נשך תני [חדא] הנותן מעות לחבירו ליקח בהם פירות למחצית שכר ולא לקח אין לו עליו אלא תרעומת. ואם ידוע שלקח ומכר ה"ז מוציא ממנו על כרחו. והנותן מעות ליקח בהן פירות למחצית שכר, רשאי הלוקח ליקח מכל מין שירצה, ולא יקח לא כסות ולא עצים ע"כ.
<h2>דף עא:</h2>
ואמרו ז"ל אין שליחות לגוי. וכתב ר"ם פרק ב' דהלכות שליחות, אין הגוי נעשה שליח לדבר מן הדברים שבעולם וכן אין ישראל עושה שליח לגוי לדבר מן הדברים שנאמר [במדבר י"ח] כן תרימו גם אתם מה אתם בני ברית אף שלוחכם בני ברית. וה"ה לכל התורה כולה. ומה (שלוחכם) [משלחכם] בני ברית אף בכל התורה כולה המשלח בני ברית ע"כ. ורבינו הרשב"א ז"ל כתב בתשובה וזה לשונו, ראינו ששמעון התובע בשביל הגוי אינו לא בכלל מלשין ולא בכלל מזיק. וכל שכן אם הוא נושא ונותן בתוך של גוי ושהגוי עושה מלאכתו על ידו. ואיני רואה בזה הפרש בין בא בהרשאה לבא שלא בהרשאה שלוחו הוא, ושלוחו של אדם כמותו. ומה שאמרו אין שליחות לגוי, אינו נכנס בגדר זה כלל, שלא אמרו אלא לענין רבית (דההיא) [כההיא] דפרק איזהו נשך [ע"א ע"ב], ולענין תרומה וכיוצא בזה, ואינו ענין לזה כלל. ואם אינו בא בהרשאה, אלא שהוא תובע חוב מחמת גוי, אין בעל החצר מקבל ממנו, ולא עשה ולא כלום. ואם נתן לו הגוי רשות בפני בעל החצר לתבוע בעל דינו בלבד ולא כתב לו זיל דון ואפיק לנפשך, כדין הרשאות שלנו, ולא הקנה לו שטר החוב, מה בכך מ"מ אין כאן לא נזק ולא מלשינות. כי מה שהוא חייב לגוי הוא פורע, והוא תובעו בשליחותו של גוי שעשאו אפטרופא ע"כ. ורבינו ז"ל לא אמר אין שליחות לגוי אלא בענין שפירש הוא ז"ל בלבד, כדי שלא לחייב ליהודי התובע בשביל גוי כמלשין.
<h2>דף עד.</h2>
גרסינן בפרק איזהו נשך [ע"ד ע"א], אמר רבה הני בי תלתא דיהבי זוזי לחד למזבן להו מידי וזבן לחד מינייהו זבן לכולהו, ולא אמרן אלא דלא צר וחתים איניש לדעתיה, כלומר אלא שהיו מעורבין, אבל צר וחתים איניש איניש לדעתיה, למאן דזבן זבן, למאן דלא זבן לא זבן. וכ"כ ר"ם פ"ז של קנין וכתב שם, הנותן מעות לחבירו לקנות לו קנית קרקע או מטלטלי והניח מעות חבירו אצלו והלך וקנה לעצמו במעותיו, מה שעשה עשוי והרי הוא בכלל הרמאין. היה יודע שזה המוכר אוהב אותו ומכבדו ומוכר לו ואינו מוכר למשלחו הרי זה מותר לקנות לעצמו, והוא שיחזור ויודיעו. ואם פחד שמא יבא אחר ויקדמנו לקנות הרי זה מותר לקנות לעצמו, ואחר כן (הודיעו) [מודיעו] ע"כ. והיינו מאי דגרסינן פרק האומר דקידושין [נ"ט ע"א], תניא מה שעשה עשוי אלא שנהג בו מנהג רמאות. רבה בר בר חנה יהב זוזי לרב א"ל זבנה ניהלי להאי ארעא אזל זבנה לנפשיה, והתניא מה שעשה עשוי אלא שנהג מנהג רמאות. באגא דאלמא הוה, פירוש בקעה של אלמים היתה. לרב נהגי ביה מנהג כבוד, לרבה בר בר חנה לא נהגי ביה מנהג כבוד. ואמרינן איבעיא ליה לאודועי. סבר אדהכי והכי אתי איניש אחרינא וזבין לה ע"כ. וכתב ר"ם שאם קנה השליח הבקעה במעותיו של זה, שהמקח של המשלח, שלא כדעת הגאונים.
<h2>דף עד:</h2>
גרסינן בפרק איזהו נשך [ע"ד ע"א], ההוא גברא דיהיב זוזי לנדוניא דבי חמוה. פירוש, החותן נתן לחתנו מעות שילך ויקנה נדוניא, והחתן נתן המעות לאדם אחד בשביל הנדוניא. לסוף זל הנדוניא, וחמיו לא היה רוצה בנדוניא אלא כשער של עכשיו, ואתו לקמיה דרב פפא, ואמר אי פסקת עמיה כשער הגבוה, כלומר כשעת הזול, שקול כי השתא. ואי לא, שקול כדמעיקרא. ומאן דהדר ביה מנייכו מקבל מי שפרע. ואמרינן הני מילי בתגרא דזבין ומזבן אדעתא דנפשיה, אבל אי יהיב זוזי לבעל הבית, דלא זבין ומזבן אדעתא דנפשיה אלא אדעתא דמרי זוזי הוא דזבין, שליחא שוייה, ומאי דזבין זבין ומיחייב לקבולי מיניה כתרעא דזבן ליה. והוא דלא שני בשליחותיה, אבל היכא דשני בשליחותיה אמר ליה לתקוני שדרתיך ולא לעוותי. כן הביאו הרי"ף ז"ל. ומכאן שאין שליח מקבל מי שפרע ולא אפטרופא היכא דיהיב זוזי ולא משך וזל. ושמעינן מינה דהיכא דלא שינה השליח בשליחותו וחזר בו המשלח השליח פטור דמה בידו לעשות. אבל המשלח חייב, דדיבורו של שליח דבורו [של משלח] הוא הואיל ולא שינה. וכ"כ הראב"ד ז"ל. ועוד כתב הראב"ד ז"ל כל מקום שהשליח משנה משליחותו השליח משלם והמעשה קיים. וזה דבר ברור מכמה מקומות. זהו מעשה דההיא איתתא [ב"ב קס"ט ע"ב] דלעיל מוכיח כן. ולא עוד אלא כל מקום שהוא קרוב לשינוי, כגון מעשה דאבימי בריה דרבי אבהו [כתובות פ"ה ע"א] כגון דאמר ליה שקול מינייהו שטרא, כיון דפשע ולא שקל שטרא מקמי דליתיב להו מעות פושע הוא ומשלם. אבל היכא דלא שני ולא קרוב לשינוי, אלא מכר בזול, מעשיו בטילים לגמרי ואיהו לא משלם. וראיה מאלמנה דמכרה שוה מנה ודינר במנה שמכרה בטל [שם צ"ח ע"א]. ושליח כאלמנה. ומההיא מילתא דקידושין [מ"ב ע"ב] דאמרינן האחין שחלקו הרי הן כלקוחות פחות משתות וקנה מקח, ולא אמרן אלא דלא שוו שליח אבל שוו שליח לא, דאמרי ליה לתקוני שדרתיך ולא לעוותי. כלומר שאינו נקנה מקח אלא מעשיו בטילין. ועל זה כתב ר"ם פ"א, שליח שעבר על דברי משלחו לא עשה ולא כלום. וכן אם טעה בכל שהו בין בקרקע בין במטלטלין חוזר, שהרי אומר לו לתקוני שדרתיך ולא לעוותי. ולא אמרו שיש אונאה במטלטלין שתות והעבדים והשטרות והקרקעות אין בהם אונאה, אלא במוכר שלו או קונה לעצמו. אבל השליח שטעה בכולן בכל שהו חוזר ע"כ. וכתב הרמב"ם ז"ל פ"ב, השליח שקנה או שמכר והודיע שהוא שליח בדבר זה לפלוני, אע"פ שמשך או שהמשיך, ונמצאו שעבר על דעתו, (השלחו) [המשלחו] מבטל המקח ומחזיר. ואם לא הודיע שהוא שליח, נקנה המקח ויהיה הדין בינו ובין זה ששלח ע"כ. וזה החילוק אינו כדברי הראב"ד ז"ל.
<h2>דף פא.</h2>
גרסינן בפרק השואל, הלוקח כלים מבית האומן לשגרם לבית חמיו ואמר לו אם מקבלין אותם ממני אני נותן לך דמיהן ואם לא אני נותן לפי טובת הנאה שבהן, ונאנסו, בהליכה חייב ובחזרה פטור, מפני שהוא כנושא שכר. כתבו הר"ם בפ"ב דשלוחין. כתב רי"ף בפרק השואל, גרסינן בנדרים [ל"א ע"א] אמר שמואל הלוקח כלי מן האומן לבקרו ונאנס בידו חייב. והני מילי דקיצי דמיה. ואסיקנא בזבינא חריפא. כלומר שכל זמן מוצא מי שיקנה אותו. אבל בזבינא דרמי על אפיה, כלומר שאינו נמכר בכל זמן, אינו חייב, דהנאת המוכר היא. כתבו ר"ם. [ב"ב פ"ח ע"א] ההוא גברא דעל לבי טבחא (אגבר) [אגבה] אטמא דבשרא אתא פרש ומרטיה מיניה אתו לקמיה דרב יימר חייביה לשלומי. וה"מ דקיצי דמיה. והוא דקא בעי לה לכולה. ההוא גברא דזבין ליה חמרא לחבריה, וא"ל קא ממטינא ליה לדוכתא פלניתא, אי מזדמנא מוטב, ואי לא, מהדרנא ליה ניהליך. לא מזדבנא. בהדי דקא הדר ואתי איתניס. אתא לקמיה דרב נחמן חייביה. איתיביה רבא לרב נחמן נאנסו בהליכה חייב בחזרה פטור. א"ל חזרה דהני הולכה היא, אילו משכח לזבונה מי לא מזבן לה. ועל זה כתב ר"ם בפ"ב דשלוחין ע"מ למוכרן לאחרים ואמר לו ימכרו במקום פלוני, או עד זמן פלוני אתן לך דמים כך וכך ואם לא ימכרו אחזירם לך, ונאנסו בין בהליכה בין בחזרה, חייב לשלם.
והסרסור שנתן כלי לאחד שרוצה לבקרו, והמבקר לא רצה להחזירו, אם נאמר שזה אונס. כתב רבינו הרשב"א, מסתברא שהוא חייב. דשומר שכר הוא, ושומר שכר חייב בדברים הקרובים לאונסין, וכל שאינו אונס גמור. דגנבה קרובה לאונס היא. ואע"פ שדרך הסרסורים לתת כלים לבקרן ועי"ז מוכרין, מ"מ לא מיבעי ליה למימסר ביד שום אדם, אלא אם ירצה לוקח לבקרו יבקר ביד הסרסור. וכל שכן דלא איבעי ליה למימסר ביד גברא אלמא. ואי מסר יטרח וישמור. דלהכי יהבי ליה אגרא כי היכי דלינטר נטירותא יתירתא. וכמו שכתבתי למעלה בעניני השומרים דאפילו על בעידנא דעיילי אינשי. וכההוא מעשה [להלן צ"ג ע"ב] דהוה קא מעבר חיותא אגודא דנרש. עוד כתב ז"ל, כל שכן שאין לסרסור לתת חפץ באשראי אא"כ נטל רשות מבעל החפץ. שאין דרך מוכר לתת המקח עד שיקבל המעות, כדאמרינן פרק המדיר [כתובות ע"ו ע"ב], סתמא דמילתא כמה דלא יהיב איניש זוזי לא יהבי ליה חפצא ע"כ.
<h2>דף פג.</h2>
ושליח שטען שאירעו אונס והפסיד כך וכך, ה"ז נשבע שבועת השומרים על טענתו ויפטר. ואם היה אונס במקום שאפשר להביא עליו עדים או דבר שהוא גלוי וידוע לכל שהרי ימצא עדים הרי זה צריך להביא ראיה על טענתו. ואם לא הביא עדים אינו נאמן ומשלם. וכמו שכתבנו למעלה בעניני השומרים.
